משנת ארץ ישראל על משנה ידיים, נספח ב קי״ט

1 בנספח למסכת פאה ראינו כי בארץ ישראל הסתייגו בדרך כלל מתשלום ישיר לחכמים במסגרת צדקה, ובבבל חכמים מדברים הרבה יותר בשבח הנוהג לממן את החכמים. במקרה זה ההבדל אינו חד וגם בארץ ישראל יש ביטויים המצדדים, ואף דורשים, מתן צדקה לתלמידי חכמים. בעל תנא דבי אליהו מצפה מציבור שומעיו לתרום למען תלמידי חכמים פכ"ו, עמ' 139, וכן: "מי שיש לו תלמיד חכם בשכונתו, ויודע בו שהוא קורא לשם שמים ושונה לשם שמים. והיה זנו, ומכלכלו ומפרנסו, נמצא מקיים את תלמיד החכם את אשתו ואת בניו, ואת כל הקורין ושונין עימו, עליו הוא אומר 'פדה בשלום נפשי', שאין לך סם חיים למלאך המות אלא מדת צדקה בלבד" פי"א, עמ' 52. עם זאת המחבר דורש מתלמיד חכם ליהנות מיגיעו ונוקט עמדה המסתייגת מהישענות על הצדקה: "מי שהוא קורא לשם שמים, ושונה לשם שמים, ואוכל משלו ונהנה מיגיעו עליו הוא אומר, 'יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך', אשריך, בעולם הזה, וטוב לך, לעולם הבא, ואומר 'מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים'. במה דברים אמורים בזמן שנהנה משלו, מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, שכל תלמיד חכם שהוא קורא לשם שמים ושונה לשם שמים ואוכל משלו ונהנה מיגיעו עליו הוא אומר, 'לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם', ולא עוד אלא בני ביתו יריאין ממנו, והקב"ה אוהבו אהבה גמורה ביותר" פ"ה, עמ' 26.